בין אזעקה לתפילת שקט: הבית שלי בימי מלחמה

אני מקווה שכולכם חשים בטוב – עד כמה שאפשר בימים האלה.

הימים והלילות מתערבבים, תחושות זורמות זו בזו: פחד, הודיה, עייפות, בהלה, הכרה במה שיקר לי באמת.

המחשבות לא מפסיקות, לא תמיד שמחות – אבל הן שם, נוכחות.

אני כותבת את הפוסט הזה מתוך שקט זמני – כזה שמופיע בין אזעקה אחת לאחרת, בין עדכון חדשות לעדכון לב.

מצלמת רגעים קטנים של חיים בצל מלחמה

לא חשבתי שאי פעם אכתוב על הבית שלי מתוך מצב מלחמה, אבל הנה זה קורה.

בימים השעות חולפות, האינטרנט מג'עג'ע תוך כדי כתיבה, הזמן איבד את הסדר שלו.

אחרי אזעקות המחשבות שוב מגיעות בגלים – לא בהכרח חשובות, לא תמיד הגיוניות, אבל כולן שלי.

ואני יודעת שכל אחת ואחד מתמודדים אחרת עם הכאוס הזה.

יש שמסתכלים על התמונה הגדולה, מתנחמים מדברי פרשנים, אני מבינה שכלום לא באמת בשליטתנו.

אני – פונה פנימה לנחמה.

אל תוך המרחב הפרטי.

הבית שלי. הוא לא רק מחסה – הוא מרחב של נשימה. מקום שנבנה מאהבה, והיום הוא העוגן.

הבית עוצב מחומרים מקומיים, הוא ישראלי ונינוח לא מתאמץ בהשראות וחיבורים שאספתי בטיולי באירופה - דרום צרפת, צפון איטליה ומרוקו, פיוז'ן של השראות שהחיבור בניהן יוצר משהו חדש.

מקום שנבנה מאהבה, לאורך השנים והיום הוא העוגן שלי ושלנו.

 הוא לא רק מחסה – הוא מרחב של נשימה.

הבית שתוכנן ונבנה מתוך אהבה, דיוק לצרכים וחזון – הפך בימים האלה למרכז החיים.

הוא לא רק קורת גג – הוא יד שמחזיקה ועוטפת אותנו.

הוא מסתיר אותנו כשצריך, מגן עלינו בתוך הממ"ד, ויחד עם זאת פותח מרחבים להתהלך בהם.

זה הממ"ד שלה ♥

הוא מתרחב להכיל בני משפחה ומתכווץ לפי הצורך, לכולם יש בו מקום.

החדרים של הילדות מארחים בנוסטלגיה ומחבקים.

בלב הבית צמוד לפינת האוכל במטבח –פטיו פתוח לשמיים.

אוסף של ידיים יוצרות במטבח-כלים (קרמיקה ,עץ, אבן, נחושת, מתכת)

הבית עוצב מחומרים מקומיים, הוא ישראלי ונינוח לא מתאמץ בהשראות וחיבורים שאספתי בטיולי באירופה - דרום צרפת, צפון איטליה ומרוקו, פיוז'ן של השראות שהחיבור בניהן יוצר משהו חדש.

בלב הבית - פטיו פתוח לשמיים.

עץ דקל, רוחות עדינות, ושקט שמזכיר חיים.

לב פתוח של אור וכחול לשמיים​.​

פטיו פתוח בלב הבית - עץ דקל, רוחות עדינות, ושקט שמזכיר חיים.

דרך החלונות נשקף ירוק, מזכיר לי שיש עדיין חיים, גם כשבחוץ מתפוצץ פחד.

מ​סביב, בין עצי הפרי שנטענו אחד אחד – לימון, ​ל​יצ'י, ​מ​נגו, אבוקדו ועצים כמו כליל החורש להצללה – בגינה שבחרתי לגדל בעצמי, אני מוצאת רגעים קטנים של חסד.​

הגינה - הוא לא רק מחסה – מרחב של חיים ונשימה. אני מרשה לעצמי להביט בירוק. לא כקישוט, אלא כנחמה

ה​קשר בין הרוח לחומר שוב מוכיח לי את החשיבות של מרחב החיים שסביבי.

והסטודיו שלי – שנמצא ממש ​ב​תוכו – ממשיך להיות מרחב של יצירה, גם כשקשה. מקום שבו חומר, צבע, ​ח​לל ורעיון מתערבבים לי בין הידיים, בדיוק כמו הרגשות בלב.

כאן אני נזכרת שאני יוצרת, לכן גם כשאין ודאות – אני ​מתיישבת לשולחן העבודה עם כוס קפה.

משולחנה של מעצבת בימי מלחמה - כי בנייה הוא ענף חיוני

אני לא מסתירה – אני מפחדת.

הרולטה הרוסית הזו שבה כולנו חיים – מטלטלת.

כל אזעקה היא דקירה בלב ותפילה לשקט.

כל מחשבה נודדת לאפשרות שיום אחד כל מה שבנינו – עלול להיפגע.

בכל אזעקה אני מתכווצת וישר בודקת שכולם בסדר.

כל מחשבה מביאה איתה דאגה – למי שעלול להיפצע ולמה שעלול להיפגע, להיעלם, להיהרס.

העבודה, ההשקעה, העיצוב, כל מה שבניתי לי ולמשפחתי – מרגיש פתאום כל כך שביר.

אבל בתוך כל זה, אני כותבת.

כי ככה אני נושמת.

רגעים קטנים של חסד קורים כשאני שם, רק להביט, רק להיות.

אני רגילה לעבור מלוחות השראה למציאות – לחלום, לדמיין, ולבנות.

והיום?

אני מנסה להחזיק גם את מה שלא ניתן לעצב – הפחד, חוסר הוודאות – ולהשאיר בו מקום לתקווה.

הבית הזה נותן לי כוח.

המילים עוזרות לי לעשות בו סדר.

ואם גם אתן ואתם מוצאים עצמכם ברגעים האלה נמשכים פנימה – אולי גם לכם יש פינה כזו, אולי תמצאו שם מקום לנשום.

בית כזה שמחזיק אתכם, נותן לכם יציבות, ואולי גם רגע של יופי בתוך כל הכאב.

שלכם,

ליאת ♥