בעיינים של מעצבת - האי סנטוריני - חווית טיול ייחודית
- Liat Dvir-Rotem
- 30 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 1 ביולי
האי סנטוריני היה אצלי כבר שנים ברשימת ה־wishes list כמו גלויות חלום: כפרים קיקלאדים לבנים, כחול עמוק של ים האיגאי, אבן ובזלת, שמש ושקיעות, וחומריות שמספרת סיפור אותנטי.
הגשמתי – סוף סוף הגעתי.
חזרנו מהטיול באי המקסים סנטוריני – רגע וקצת לפני שהמציאות השתנתה באחת, עם פרוץ המלחמה מול איראן. השינוי התודעתי היה חד וקיצוני – מתמונות של שלווה, ים כחול ואור שמש רך ושקיעות מהיפות בעולם – אל אזעקות, ממ"ד, שקט כבד ברחובות, דאגה וערפל רגשי.
את כל הרשמים, המראות וההשראה שרציתי לחלוק אתכם – השהיתי.
את המוד עיצוב – כיביתי.
חיכיתי שהסערה תחלוף, לפחות במעט, כדי לפנות מקום למה שהיה שם – לפני.
סנטוריני לא דומה לאף אי יווני אחר.
נחתנו למזג אוויר גשום ואפור – גשם דק עם גרגרי חול. שמיים אפורים. הנסיעה לווילה בוטיק בכפר פירוסטפני – אחד מהכפרים שנמתחים על רכס בזלתי שחור – לא רמזה על מה שמצפה לנו.
אבל דווקא מתוך האפרוריות הזאת, האי התחיל להתגלות לי לאט, בשכבות ובעומק של צבעים: כחול אפרפר כהה, הלבן של המבנים היה לבן יותר, קיר אבן רטובה שהפכה כהה יותר וחדה יותר, צמחיה ופריחות וואו ...
סנטוריני של תחילת עונת התיירות במאי.
לא גלויה. לא פרסומת. אמיתי.
למחרת התעוררנו לשמש חלקית ולרוחות פעילות. יצאנו ברגל לאורך הסמטאות והרחוב הראשי שמחבר את הכפר פירוסטפני אל פירה – הכפר הגדול ביותר באי.
למי שמתכנן ביקור בסנטוריני – ממליצה בחום להימנע מהעונה עצמה. האי מתוייר מאוד, לפעמים עד חנק. למזלנו, סוף מאי התגלה כזמן מדויק: הרחובות שקקו חיים, אבל לא היה עומס מעיק. אווירה חיה, בלי צפיפות.
מהר מאוד העיניים התחילו ללקט – פרטים, מרקמים, פרופורציות. העושר האדריכלי והעיצובי של האי סנטוריני לא בא מזהב או מגימורים נוצצים, אלא דווקא מההיפך: פשטות רוויית אופי.
בתים קטנים בצורות אורגניות, קירות עבים מסוידים בלבן – לפעמים מושלמים, לרוב לא. קשתות, גגות מקומרים, פתחים קטנים שממסגרים את הנוף. הכול יושב בטבעיות על קו הרכס, נטמע באבן הוולקנית השחורה, כמעט בלי התנצלות. חומר אחד מדבר עם אחר – אבן, עץ, גיר, ברזל חלוד, סיד – וכל אחד מהם מספר סיפור של זמן, שימוש, אקלים.
אין כאן "קונספט", יש מסורת.
והמסורת הזו יודעת להחזיק נוף כמו אמנות ממוסגרת בחלונות ופתחים – להשאיר צל במקום הנכון, להאיר רק את מה שצריך. וכמעצבת – קשה להסביר כמה השראה אפשר לשאוב מהמקומות האלה, דווקא כי הם לא מתאמצים להרשים.
טיפ קטן למי שמחפש את הרגע הזה של סוף יום – השקיעה. נכון, כולם נוסעים ל־Oia כדי לראות את השקיעה המפורסמת, עם המרפסות הדחוסות והמחיאות הכפיים בסיום. אבל לדעתי – השקיעות הכי יפות הן דווקא בכפר ־Imerovigli ליד הכנסייה המלטזית והן פחות מתוקשרות, יותר שקטות ואינטימיות, והנוף וואו … נפרש מגבוה מאד, ישיר אל הים והאופק, בלי רעש וצלצולים.
המשכנו לטייל באי הקטן מקצה לקצה, מכפר לכפר, מחוף לחוף.
יש בסנטוריני רצועות של חופים בתוליים, נטולי התיישבות, בלי בתי קפה או כיסאות חוף – רק אבן שחורה, או אדומה, או לבנה וים פתוח, ורוח ודייגים. בין לבין – כפרים קטנים, כל אחד שונה מקודמו, עם קצב משלו וצבעוניות מדויקת כמו פלטה מצומצמת היטב.
ישנם חופים שהם טיילות מתויירות לעייפה כמו בקמארי, כל אחד לפי טעמו האישי. את טעמנו כבר אפשר להבין אנחנו מתרחקים מהתיירותי לטובת האותנטי.
באחד הימים הגענו ל- Pyrgos כפר שנמצא על צלע הר, בנוי בשכבות, וכל שכבה מביאה איתה עוד הפתעה או יותר נכון עוד כנסיה (: – הרבה כנסיות – שכולן מובילות לפסגה, שם ניצבים מנזר וכנסייה גדולה שמביטים אל כל האי. הטיפוס לשם עובר דרך סמטאות צרות ומדרגות אבן – חוויה קסומה, איטית, עם עצירות למשקה קר ולהתפעל מכל דלת, חלון, ספסל. הבתים המקומיים עברו שיפוץ עדין – כזה ששומר על האותנטיות, רק מחדד אותה. הכול נקי, מדויק, לא מתיימר – ומשיב את העין והנפש למקומן.
השקט, החומרים, הפרטים הקטנים – כל אלה מילאו אותי בהשראה. אבל עכשיו, כשקצת חוזרת הנשימה, אני נזכרת למה בכלל עיצוב חשוב לי.
כי עיצוב – הוא לא מותרות. הוא שפה. הוא הדרך שלי להחזיר שליטה, סדר, תקווה – דווקא מתוך כאוס. עכשיו, עם קצת יותר אוויר לנשימה, אני מבינה: העיצוב לא מתנתק מהמציאות – הוא מגיב לה.
חזרתי מסנטוריני עם הרבה יותר מתמונות יפות.משהו באי הזה – בקנה המידה האנושי, בחומריות הפשוטה, במעברים הרכים בין חוץ לפנים – נשאר איתי.ואני חושבת שזה מה שאני הכי לוקחת משם:את היכולת של מקום בנוי לא להיות רק פונקציונלי או יפה, אלא להיות מרחב שמרגיע, שמאזן, שמאפשר לעצור לרגע.
דווקא בתוך תקופה כל כך חסרת יציבות – הזיכרון הזה של פשטות שיש בה עומק, של חומרים שמזכירים טבע ונשימה – הוא מתנה.
ועכשיו כשהיד שוב חוזרת לשרטוט, הראש מבקש לזכור: שגם כשאנחנו מתכננים במציאות קשה – אפשר וצריך להשאיר מקום ליופי.
ביי ביי סנטוריני היית טובה אלינו, עד הפעם הבאה
